ג'וזפין והדולפין: הספר והחברות שמאחוריו

 

 

פַּעַם הָיְתָה יַלְדָּה אַמִּיצָה וּמַקְסִימָה,

יָפָה, סַקְרָנִית וּמְאוֹד חֲכָמָה,

עֵינֶיהָ גְּדוֹלוֹת, הִיא גְּבוֹהָה וּשְׁחוּמָה –

ג'וֹזְפִין שְׁמָהּ

 

מורן מקמל עברה מהקריות שבצפון אל בירת הנגב, באר שבע, בשנת 2008 כסטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון, ותוך זמן קצר הפכה לפעילה מרכזית ולמקדמת זכויות מבקשי מקלט שחצו את הגבול הדרומי, לתוך  ישראל בשנים אלו.

אחת מעשרות אלפי מבקשי המקלט שהגיעו בשנים אלו היא ג'וזפינה תומאס עבדאלה, אשר נמלטה מסודאן ב-2008 עם משפחתה כשהייתה רק בת שלושה חודשים. אמה ואחיה של ג'וזפינה הופרדו מהמשפחה בסמוך לגבול בצד המצרי בשעה שהאב והתינוקת הצליחו לחמוק ולחצות את הגבול לישראל באישון לילה, ולהתחיל בחיים חדשים, ללא האם והאחים שנותרו מאחור.

המפגש בין השתיים, האחת סטודנטית ישראלית, השנייה, פעוטה אפריקאית שמעולם לא הכירה את מולדתה, הוליד קשר מיוחד וספר אחד שמשקף כלים וחוויות מעולמן המשותף של מורן וג'וזפינה. מאז שראה הספר אור, הוא הגיע למאות בתים ברחבי הארץ והעולם. בתמיכת נציבות האו"ם לפליטים הספר תורגם והודפס גם באנגלית וערבית, וביום הפליט הבינלאומי ב-2024 הושקו הספרים המתורגמים בחגיגה רב-תרבותית מלאת שמחה, צלילים וריחות מדבר.

נציבות האו"ם לפליטים ישבה לשמוע ממורן את הסיפור שמאחורי כתיבת הספר, איך באופן בלתי צפוי היא מצאה את עצמה משותקת מפחד, בדיוק כמו הדולפין עליו היא כתבה, ומה עזר לה להתגבר ולצאת מהמצב?

 

איך הכל התחיל

בשנים 2008-2009, בהן הגיעו לארץ מבקשי המקלט מסודאן ואריתריאה, האווירה והשיח סביב הנושא היו טעונים מאוד, כפי שמורן משחזרת: "אפילו מי שעזרו לפליטים פעלו תחת איומים שהם עלולים להישלח למאסר". אך קבוצת הסטודנטיות באוניברסיטת בן גוריון לא נרתעו. "קבענו להיפגש כדי לקרוא את "החוק למניעת הסתננות" וגילו שיש אנשים רבים שאכפת להם ורוצים לפעול," מורן מספרת. "מהר מאוד משם זה התגלגל לפעילות אקטיביסטית – מי חשב אז על ארגון? חשבנו שזה משהו מאוד אד-הוקי".

בתחילת הדרך האוניברסיטה היוותה סוג של חממה. מורן הציעה למחלקה למעורבות חברתית הצעה לפרויקט – “מאוד לא בקונצנזוס” – להעניק סיוע לפליטים כולל שיעורי שפה, מיצוי זכויות, סיוע הומניטרי של ציוד, בגדים וכו'. לשמחתה הנושא אושר והיא זכתה במלגה ובצוות של מלגאים. המחלקה לפוליטיקה וממשל בה מורן למדה סייעה בהנגשת מידע למתנדבים ועזרה בשטח.  במרוצת הזמן גדלו שיתופי הפעולה בתוך הקמפוס עם עוד מחלקות כמו מרכז אפריקה, עבודה סוציאלית, פקולטה לרפואה ועוד. מהר מאוד הפעילות יצאה החוצה והפכה לעשייה קהילתית שורשית וענפה המשלבת את תושבי ותושבות הנגב מתיכוניסטים ועד פנסיונרים,  פרויקטים משולבים עם ארגוני חברה אזרחית ובנייה של חיים משותפים עם מבקשי המקלט בדרום.

אלו היו הימים הראשונים של עבודת השטח של הארגון הפעילים שצמח ולימים הפך ל"המרכז לפליטים בנגב" אותו ייסדה מורן, ארגון אשר הלך והתפתח וצמח והוא מהווה שחקן חשוב ופעיל מאוד בקרב קהילת הפליטים בדרום עד היום.

"הראשונים שפגשנו היו הגברים – הכומר, המנהיגות הגברית, ולאט לאט גילינו שיש עוד מנהיגויות… גילינו את הנשים בקהילה, ומאותו רגע החיבור היה בלתי נפרד," נזכרת מורן. כך נחשפו מורן והפעילים לחלקים היותר פגיעים בקהילה, לצרכים ולמורכבויות האחרות. בין השאר הן גילו גן ילדים מבקשי מקלט בערד – ה"גן של מרייאם" – וגייסו מתנדבות בגנים לסיוע עם קליטה תרבותית, תיווך גישור שפתי, וגם תרומות של צעצועים". בין כל הילדים, הייתה גם ג'וזפינה, בת השנתיים.

החיבור בין מורן וג'וזפינה, שכאמור חיה בארץ רק עם אביה, היה מיידי ועוצמתי. הקשר בינהן מעולם לא הוגדר אבל החברות התהדקה, והן בילו ימים ארוכים יחדיו, בשעה שאביה עבד במשמרות מסביב לשעון בבתי מלון בדרום.

"היו לנו שירים קבועים שהיינו שרות לפני השינה וכשהיה לה קשה להירדם עשינו המון דמיון מודרך שהפך לרוטינה של ממש. "איפה את רוצה להיות היום? בים או באוויר?" מורן הייתה שואלת את ג'וזפינה. וממשיכה "את רוצה כנפיים או זנב..?" מורן משחזרת את השיחות והכלים שנולדו באופן אינטואיטיבי מתוך השגרה שלהן. "ואם היא הייתה עונה, נניח, "בים, עם זנב" אז היינו ממשיכות עם הדמיון: תרגישי את החול…או הצדפים.

אחד מהטיולים הרבים שלהן בארץ, היה לאילת, ושם ב"ריף הדולפינים", הן חוו רגעים משמעותיים ומיוחדים אשר חלחלו אל שיחותיהן, אל משחקי הדמיון המודרך, ולבסוף גם אל דפי הספר.

על הצגות, ספרים ופלסטרים

השתיים התקרבו, וג'וזפינה נכנסה ממש למשפחה של מורן. היא הייתה מצטרפת לביקורים משפחתיים בסופי שבוע, נסיעות לסבא וסבתא, טיולי קמפינג, "היינו ממש משפחה אחת גדולה". כשהן לא נסעו לביקור משפחתי בצפון, הן נהנו לטייל יחד, ללכת להצגות ולסרטים, לצייר, לקרוא המון ספרים יחד ולבקר בתערוכות אומנות.

"כל בילוי משותף היה חווייתי וגם מלמד," מספרת מורן. הקשר עם ג'וזפינה פתח בפניה פתאום זווית חדשה לגמרי להסתכלות על המציאות המוכרת. "כשקראנו יחד לראשונה את הספר "מולו וצגאי" ספרה של תמר ורטה-זהבי (אודות שני ילדים אריתראים שנמלטו ועברו מסע ארוך עד ישראל, ד.ר)– ג'וזפינה שאלה אותי אם הספר עליה ועל אבא שלה? הצורך בזהות בייצוג, בשייכות היה כל כך חזק שהיא ישר הייתה צריכה לזהות את עצמה". ג'וזפינה גדלה והתבגרה ועם השנים גם התרבו השאלות על המראה החיצוני, למשל השיער שלה שהיה שונה בנוף הישראלי. מורן חיפשה מעבר לים תשובות והזמינה ספרים כמו למשל הספר האפרו-אמריקאי "שיער גדול, למי אכפת (Big Hair, Don’t Care)".

לא רק בתיאטרון או בספרות, לפעמים אפילו ביקור חולין למקום מוכר מאוד, התגלה כחוויה זרה, חדשה. "ג'וזפינה הייתה צריכה פלסטר והיינו בסופר-פארם. על הקופסה היה כתוב "צבע עור" – אך זה כלל לא היה הצבע עור שלה", מורן נזכרת. "חוויתי יחד איתה, דרך עיניה, רגעים רבים של התמודדות עם חוסר שייכות, במקביל לחשיפה שלי לכמה הגיוון חסר בנוף שלנו, ביומיום".

 

בים, באוויר, וברכבת לקריות

מורן בחרה להמשיך את לימודיה בתכנית ההסבה לתואר שני בעבודה סוציאלית כדי להרחיב עוד את הידע המקצועי. באחת מחופשות הסמסטר, בנסיעת רכבת אחת צפונה בשנת 2014, כפי שהיו עושות לעיתים קרובות בסופי שבוע וחגים, מורן הרגישה צורך לתעד את כל הרגעים, החוויות, הכלים שיצרו יחד. "ישבתי ברכבת עם מחברת וכתבתי כמה דברים על דף והיא ראתה סרט במחשב. פתאום אמרתי לה: אני חייבת רגע את המחשב, והספר ממש יצא כמעט באותה צורה סופית כמו שהוא עכשיו." האיורים הססגוניים של המאיירת שי איפרגן נוספו תוך זמן קצר מהשלמת הטקסט ויצקו חיים אל תוך העמודים הכתובים.

אבל אז כתוצאה מחשיפה לאירוע דחק קשה אחר לגמרי שהחיים זימנו למורן, היא חוותה משבר שהביא לעצירה מוחלטת בעשייה וביצירה. "עזבתי את כל העולמות המוכרים לי והייתי מפורקת. לקח זמן כואב של התמודדות עם האירוע הטראומתי עצמו ומול המערכת הבירוקרטית עד שאובחנתי עם פוסט טראומה."

"הֵיכָן אַתְּ מוֹצֵאת אֹמֶץ, אַתְּ יְכוֹלָה בְּבַקָּשָׁה לִמְצֹא גַּם אֶת שֶׁלִּי?"

ג'וּזְפִין חִיְּכָה וְהֵשִׁיבָה: "דּוֹלְפֵנִי מַצְחִיקוֹלִי, אֹמֶץ לֹא הוֹלֵךְ לְאִבּוּד!

הוּא נִמְצָא בְּכֻלָּנוּ, גַּם אֶצְלְךָ וְגַם אֶצְלִי"

הספר שכתבה שכב במגירה כמעט חמש שנים. כשחזרה אליו, מורן מצאה בו למעשה מעין נבואה על מצבה, פתאום היא הייתה בתפקיד הדולפין ששכח איך לשחות.

הגילוי מחדש של הטקסט, של ארגז הכלים שאספה, יחד עם הקשרים המשמעותיים שרקמה לה עם חברים טובים כמו עם ג'וזפינה העניקו לה את האומץ לקפוץ למים, לחזור לשחות. בדצמבר 2021 מורן העלתה קמפיין גיוס המונים שהגיע ליעדו תוך עשרה ימים בלבד. 

שפה היא גשר

הודות לשיתוף פעולה עם נציבות האו"ם לפליטים, תורגם הספר מעברית לערבית (תרגם: עודה בשאראת) ולאנגלית (תרגמה: גילה קאהן-הופמן) וכעת הוא מעביר את המסר של שייכות, העצמה וחמלה בשלוש שפות, ויחד עם שפה אוניברסלית של רגשות.

שרון הראל מנהלת קשרי חוץ, הסברה ותקשורת בנציבות האו"ם לפליטים בישראל מספרת "זהו סיפור על פליטות וחברות, סיפור על ראיית האחר ועל פחדיו, לצד פיתוח חוסן והתמודדות. מבחינת פעילותה של נציבות האו"ם לפליטים, קיים ערך רב בתרגום הספר והעלאת המודעות לסוגיות של פליטות, היכרות וסיוע כמו גם להעלאת מודעות בקרב קהלי הקוראים בישראל ומחוצה לה, באמצעות סיפור אנושי אחד. אנו מכירים מקרוב את מורן ואת פעילותה העקבית למען פליטים והיא מהווה דוגמה ומודל הראויים להערכה ולחיקוי.

באמצעות האיורים הצבעוניים ומלאי השמחה והטקסט של מורן, הספר מאפשר לפתח שיח משמעותי על נושאים מורכבים ומעודד שימוש בדמיון ככלי לפיתוח חוסן נפשי.  "אני מאמינה כי בעולם שלנו, למילים יש כוח, לשפות יש כוח זה גם מפתח לעצמאות," הוסיפה מורן. במרכז לפליטים בנגב מעידים הפעילים שהתחילו בהתנדבות כסטודנטים שהעבירו לפליטים שיעורי שפה "בסיסיים" ותוך כדי השיחות, הלמידה, התפתחו קשרים וחברויות.

בהדפסת ההוצאה המחודשת בעברית והתרגומים לאנגלית ולערבית, נוסף עוד עמוד הסבר בסוף הספר, על הדמויות והאירועים שהביאו לכתיבתו. "היה לנו חשוב שכל מי שקורא את הספר או מקריא את הסיפור לילדיו ידע את הסיפור האנושי, מעבר לסיפור הציורי המרגש" ספרה שרון.

 

מאז הושק הספר, מקיימת מורן פעילויות רבות במגוון מקומות בפריפריה הגאוגרפית והתרבותית בישראל, עם הקראות רב-שפתיות ופעילויות חינוכיות מקרבות לילדים, לאנשי חינוך ולמשפחות. באירועי הקראות ספר עם בובות "ג'וזפין" (בדמות ילדה אפריקאית), היא שואפת להראות לילדים מכל הגוונים שיש גם בובות וגם בני אדם שנראים שונה. במפגשים הללו עולות סוגיות של נראות וגם שייכות, התמודדות עצמית שעוזרת להתגבר על פחד.

"בישראל ניתן למצוא מעט מאוד ספרות ילדים על פליטים ועל ילדים אפריקאים, ועוד פחות מכך על ילדה גיבורה אפריקאית". הוסיפה שרון. "לכן, חשיבותו של הספר עצומה גם עבור קהלים ישראלים וכמובן גם עבור קהלי הפליטים."מעידה שרון הראל.

מורן מספרת שבאופן נבואי, הספר שכתבה לפני שנים רבות הפך עבורה עוגן ואי של שפיות ותקווה, הוצאתו לאור, כמו גם הפעילויות שהיא עורכת כיום, הם חלק ממסע ההחלמה שלה.

בשנת 2017 ג'וזפינה ואביה יצאו מישראל לארצות הברית במסגרת תוכנית "יישוב מחדש" שלסיוע נציבות האו"ם לפליטים, כחלק מקידום פתרונות קבע לפליטים. ג'וזפינה כיום היא תלמידת כיתה י"א, אוהבת לשחק טניס, לקרוא ספרים ולבשל וחולמת על פתיחת בית קפה שבו א.נשים באים לאכול, לעבוד ולבלות יחד. באירוע ההשקה של הספר שהתקיים בבאר שבע ביום הפליט הבינלאומי שחל ב-20 ביוני 2024 הוקרן סרטון ברכה ששלחה למשתתפים באירוע ובו היא שיתפה עד כמה הדמות בספר מהדהדת את הקשר של מורן ושלה.

תכנים נוספים על הדמויות והפעילויות כמו גם חנות וירטואלית לרכישת הספר בשפות השונות, ניתן למצוא באתר של מורן מקמל.

 

—– 

במרכז אירוע ההשקה של תרגומי הספר במסגרת אירוע "יום הפליט 2024" בבאר שבע, מורן נשאה נאום שהוא היה למעשה דרך נוספת להתוודע אל הסיפור הייחודי שלה של ג'וזפינה ושל קהילת הפליטים ופעילי זכויות הפליטים הישראלים בבאר שבע שהפכו עם השנים לחבורה מגובשת  וקרובה. בחרנו להביא חלק מדבריה של מורן כלשונם:

"… הגעתי לעיר (באר שבע) ב-2009 כדי ללמוד פה תואר ראשון ונכנסתי לאוניברסיטה של החיים. בתחנה המרכזית פגשתי טורים של א.נשים מאפריקה, אז עוד לא ידעתי מאיפה ולמה. עומדים חבולים ותשושים עם כרטיס חד כיווני לתל אביב.

התחלנו לשמוע סיפורים ועדויות, לגלות שגם בסביבה הקרובה לנו יש מבקשי מקלט – ולא יכולנו להישאר אדישות למצב. יחד עם עוד חברות הקמנו יוזמת שטח שמיפתה צרכים ובראה מענים. לא הייתה לנו תכנית התחלתית, חשבנו שנייצר משהו זמני, עד ש.. ובינתיים עד ש..

מיצינו זכויות, ליווינו למוסדות, גייסנו ושינענו תרומות, קיימנו שיעורי שפה וקורסים מקצועיים, פעילויות לילדים וילדות, מועדון נוער. למדנו והעמקנו על המצב בסודן ואריתריאה- על דיקטטורה ורדיפות, סכנות ודיכוי, רצח עם. יצאנו להפגנות לדרוש זכויות, הדרכנו סיורים והרצאות, אירועי הסברה לקהל מקומי ומחו"ל.

להוביל ארגון אקטיביסטי בפריפריה זה אתגר מזן מיוחד- השוליים של השול. זה מצריך חשיבה מחוץ לקופסה, יצירה של יש מאין, אמונה חזקה בדרך והכי חשוב זה השותפים והשותפות, ובאלו אני זכיתי ובענק.

הכרנו לעומק יותר ויותר פליטים, שהיו השכנים שלנו גם השותפים והחברים שלנו. ישבנו יחד, חשבנו יחד, הגינו יחד ופעלנו יחד. וכן, גם ערכנו פיקניקים, הפקנו אירועים, יצאנו לטיולים.  פגשתי את הא.נשים הכי חזקים, מיוחדים ומעוררי השראה שיש.

הקמנו פה ארגון זכויות אדם, שמאז ועד היום, מתמודד מול תהומות, פורץ דרך, בונה גשרים ומזיז הרים- המרכז לפליטים בנגב.

כשהתחלתי להתנדב לא חשבתי ש- 15 שנים אחרי, אנשים שהכרתי יהיו עדיין חסרי מעמד בישראל, שהמצב בסודן ואריתראה רק יחמיר ושנחיה בעצמנו בצל מלחמה שהובילה לעקורים בארץ. אני מקווה ומייחלת שנוכל לזכות לימים של שלום ורעות בארץ ובכל העולם.”

Share on Facebook Share on Twitter