חזרה מרצון למדינת המוצא

מהי חזרה מרצון? 

המונח חזרה מרצון מתייחס לחזרתם של פליטים לארץ מוצאם באופן חופשי ומרצונם הטוב, בביטחון ותוך שמירה על כבודם האנושי. מנתוני נציבות האו"ם לפליטים עולה כי תוכניות מוצלחות של חזרה מרצון מחייבות קיומו של מצב פוליטי יציב במדינת המוצא, כדי להבטיח שהשבים אליה יוכלו להיטמע מחדש ולא יאלצו לשוב ולהימלט.

על אף שאמנת הפליטים משנת 1951 אינה מתייחסת לחזרה מרצון, פתרון זה נובע ישירות מעקרון אי־החזרה (סעיף 33) –  הנוהג שלא לאלץ פליטים או מבקשי מקלט לחזור למדינה שבה הם עלולים ליפול קורבן לרדיפה. החזרה בניגוד לרצונם של פליטים ומבקשי מקלט – אנשים שיש להם עדיין פחד מבוסס מפני רדיפה – תיחשב כהחזרה בכפייה ואסור לכפות על אנשים במצב כזה לשוב לארץ מוצאם.

פעולה מרצון היא הבסיס להגנה הבינלאומית בכל הקשור לחזרתם של פליטים. מעמדו החוקי של פליט במדינת המקלט הוא אחד המדדים החשובים ביותר לפעולה מרצון. לאחר שאדם הוכר חוקית כפליט, זכויותיו מוגנות. אם ניתנת לפליטים האפשרות להתיישב במדינת המקלט שלהם, סביר יותר כי בחירתם לשוב למדינת מוצאם נובעת מרצון חופשי ואמיתי. אולם, אם זכויותיהם אינן זוכות להכרה, הם נתונים ללחץ, כפופים להגבלות וכלואים במחנות סגורים, הם עשויים "לבחור" לחזור לארצם, אך לא כמעשה של בחירה מתוך רצון חופשי; סביר יותר להתייחס לכך כאל החזרה בכפייה שאינה מרצון.

פעולה מרצון אינה סוגיה עקרונית בלבד. הסיכוי שחזרה מרצון לארץ המוצא תהיה מתמשכת ובת קיימא גדול בהרבה. לפיכך זוהי גישה פרגמטית והגיונית לקידום פתרון יציב באמת.

 

שיבה מרצון מישראל

שתי האוכלוסיות הגדולות הזקוקות להגנה בינלאומית בישראל הן אזרחי אריתריאה וסודאן, שנכנסו למדינה בין השנים 2011-2005.  רובים הגדול של האנשים הללו לא יוכלו לשוב לביתם בביטחון ותוך שמירה על כבודם האנושי כל עוד לא יחול שינוי בתנאים שאילצו אותם לברוח מארצותיהם. עם זאת, רבים מהם רוצים לחזור למדינותיהם כאשר הדבר כבר לא יהיה כרוך בסיכון.

מעטים מאוד ממבקשי המקלט האריתריאים והסודאנים קיבלו מעמד של פליט בישראל. תחת זאת, הרשויות מספקות לאנשים אלה הגנה קבוצתית זמנית המקנה להם זכויות וזכאויות מוגבלות, כולל הגנה מפני החזרה בכפייה למדינת המוצא וגישה בלתי פורמלית לשוק העבודה. צורת הגנה זו אינה מובילה לפיתרון ארוך טווח עבורם.

מאז תחילת שנות האלפיים הופעלה תכנית ההגנה הקבוצתית גם ביחס לאזרחי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, סיירה לאון, ליבריה, חוף השנהב ודרום סודאן.

בעקבות שינויים פוליטיים בכמה מהמדינות הללו, ובמיוחד סיירה לאון, ליבריה וחוף השנהב, מרבית מבקשי המקלט (כ-2,000 בני אדם) שבו לארצותיהם. לאזרחים אלה ניתנה ארכה של שישה חודשים עד שנה כדי להתכונן לחזרתם. חלקם חסכו כסף כדי להיעזר בו עם שובם הביתה או רכשו מיומנות חדשה על-מנת שתקל על היטמעותם מחדש בשוק העבודה המתאושש במדינתם.

במקרה של דרום סודאן, מדינה חדשה שהכריזה על עצמאות ביולי 2011, הפליטים נדרשו לחזור לארצם בטרם עת, בהתראה קצרה. כ-1,500 איש הוחזרו לדרום סודאן. רק משפחות פגיעות מעטות ואנשים מעטים עם צרכים רפואיים ונפשיים מיוחדים הורשו להישאר בישראל, בהיעדר מתקנים ושירותים נאותים שיתנו מענה על צרכיהם המיוחדים. מדיווחים בתקשורת ומעדויות פרטניות עולה כי פליטים מדרום סודאן שהוחזרו הביתה מישראל התמודדו עם מחלות וחלקם מתו. אחרים נאלצו לשוב ולהימלט מדרום סודאן בגלל מצב הסכסוך המתמשך במדינתם.

 

מסמכים ומקורות 

**פרסומים של כותבים שאינם מטעם נציבות האו”ם לפליטים אינם משקפים בהכרח את עמדת נציבות האו”ם לפליטים ואת התכנים אותם היא מקדמת

• נוהל הרחקה למדינות השלישית (רשות האוכלוסין וההגירהת, 2018)**
• כפוי ובלתי חוקי: גירושם של מבקשי מקלט אריתריאים וסודאנים לאוגנדה בידי ישראל (אמנסטי אינטרנשיונל, 2018)** – אנגלית
• ישראל: אסור לכלוא את מבקשי המקלט – אלפי אריתריאים וסודאנים צפויים למאסר אם יסרבו לעזוב (Human Rights Watch, 2018)** –  עברית  | אנגלית
• ”נשארתי בלי כלום“: עזיבה ”מרצון“ של מבקשי מקלט את ישראל לרואנדה ואוגנדה (International Refugee Rights Initiative, 2015)** – אנגלית

חדשות וסיפורים בנושא