אישה קולומביאנית מקדישה את חייה לסיוע להחלמתם של ילדים שנוצלו מינית

כמנהלת מעון שבו חיים עשרות ילדים ובני נוער ששרדו אלימות וניצול מיניים בריואצ’ה שבקולומביה, ליד גבולה המזרחי של המדינה עם ונצואלה, מאיירלין אף פעם אינה יודעת מתי תיקרא לטפל במשבר.

הילדים שבהשגחתה של מאירלין חולצו מפינות רחוב, מבתי בושת ומבארים שבהם נכפה עליהם ניצול מיני – לעיתים על-ידי רשתות של סחר בבני אדם – או שנלקחו ממשפחות שעוותו על-ידי התעללות מינית. ילדים אלה עברו טראומה בלתי נתפסת כמעט, ותהליך ההחלמה שלהם הוא ארוך ורב תהפוכות.

“אלימות מינית הרסה כמעט את יכולתם לחלום. היא גזלה את חיוכיהם ומילאה אותם בכאב, ייסורים וחרדות”, אמרה מאירלין, אישה נמרצת בת 45 המכונה מיי על-ידי מכריה. “הכאב הוא כה עז, והריק הרגשי שהם חשים הוא כה עמוק, שהם פשוט לא רוצים לחיות”.

ב-21 השנים האחרונות הפכה מיי למשימת חייה את הסיוע לילדים אלה להתגבר על כאבם ולהשתחרר מעול האלימות המינית.

במהלך הקריירה שלה, שבה היא רואה שליחות, מיי סייעה למאות מתוך כ-22,000 ילדים ובני נוער שאותם שירת הארגון בו היא עובדת, ארגון קולומביאני לא ממשלתי בשם Fundación Renacer, מאז הקמתו לפני 32 שנה.

“אלימות מינית הרסה כמעט את יכולתם לחלום”.

מיי, נוצרייה אדוקה, ענתה לאינספור פניות טלפוניות באישון לילה, הקשיבה לאלפי סיפורים על סבל איום, ניהלה משברים רבים וקיבלה על עצמה עשרות משימות מסוכנות של איסוף מידע במוקדי ניצול מיני וזנות. היא נתנה מעצמה ללא לאות וויתרה על חופשות ועל מועדים חשובים במשפחתה, ובמשך שנים ארוכות, גם על הסיכוי לזכות בשנת לילה מלאה.

לאחרונה, התנדבה מיי לעמוד בראש מעון חדש שנפתח בלה גואחירה, באזור הגבול הצפון-מזרחי של קולומביה, שבו חלה עלייה בניצול מיני של ילדים בקרב פליטים ומהגרים הנמלטים מהמשבר הפוליטי והכלכלי המתמשך בוונצואלה השכנה. בשנתו הראשונה, המעון החדש סיפק מרחב טיפולי בטוח ל-75 ילדים ובני נוער – החל מגיל שבע.

כהוקרה על עבודתה למען אוכלוסייה פגיעה זו, מיי הוכרזה ככלת פרס נאנסן לפליטים לשנת 2020, פרס יוקרתי המוענק מדי שנה כדי להביע הוקרה לאנשים שהשקיעו מאמצים יוצאי דופן בתמיכה בבני אדם שנעקרו מבתיהם בכפייה ובאנשים מחוסרי אזרחות.

“היא כוכב הצפון שלהם” אמרה תשאנה נטולי, בכירה בנציבות האו”ם לפליטים בריואצ’ה, העוסקת בתחום ההגנה. “מיי מגנה על הילדים האלה ועל הזכויות שלהם, בשיניים ובציפורניים”.

מיי החלה בעבודתה עם ילדים ניצולי אלימות מינית כמעט במקרה. היא ענתה על מודעת דרושים לתפקיד של “מחנכת לילה” במעון בברנקייה המנוהל על-ידי Fundación Renacer, שמשמעות שמו “קרן הלידה מחדש” – עמותה שהוקמה בבוגוטה בשנת 1988 על-ידי הפסיכולוגית לוז סטלה קרדנאס. רשמית, למיי בת ה-23 לא היו אז הכישורים הנדרשים לתפקיד. היא הייתה הצעירה בארבעת ילדיה של משפחת חקלאים מאזור החוף הקריבי בקולומביה, וסיימה את לימודי התיכון עם תעודת הוראה אך עדיין לא למדה בקולג’.

ובכל זאת, הראיון עבר בהצלחה, ומיי התבקשה להתייצב כבר למחרת בערב למשמרת לילה ראשונה, שבה תפקח על עשרות ילדים ובני נוער החיים במעון הארגון בברנקייה. היא לא ידעה אז כי התקבלה לעבודה כמחליפתה של חברת צוות אהובה ביותר, וכי הילדים לא היו מרוצים במיוחד מהשינוי.

“אחת מהן אמרה לי, ‘את לא תוכלי להתמודד עם זה’, ואחד אחר אמר, ‘אני לעולם לא אדבר איתך’ או משהו כזה – פשוט תגובות קשות שנועדו לגרום לי לברוח משם ולא לחזור לעולם”, סיפרה מיי. אבל לקבלת הפנים הצוננת שקיבלה מהילדים הייתה השפעה הפוכה. “ראיתי מעבר לתוקפנות, את הכאב בהבעות הפנים שלהם, ראיתי את נשמתם, את כל מה שכואב להם, ואני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר אליהם ולרצות להיות חלק מתהליך השיקום שלהם”.

“מיי מגנה על הילדים האלה ועל הזכויות שלהם, בשיניים ובציפורניים”.

מיי בילתה את שבע השנים שלאחר-מכן – למעשה את כל שנות העשרים שלה – בעבודה במשמרות לילה במעון. עד מהרה, היא הפכה לחלק בלתי נפרד מ-Fundación Renacer, אחת מנשות הצוות המוערכות ביותר בארגון. האמפתיה, הסבלנות וכושר ההקשבה שלה אפשרו לה ליצור קשרים ייחודיים עם הילדים ובני הנוער.

“ראיתי בה אם מאמצת… כי היא תמיד הייתה שם כשהיית זקוקה לה”, אמרה ג’סיקה,[1]* יזמית בת 30 ואם לשניים שגרה מגיל 13 ועד גיל 16 במעון בברנקייה, אחרי שאמה המנוכרת כפתה עליה ניצול מיני. “היא באמת הקשיבה לנו, והיחס שלה אלינו היה מאוד מיוחד “.

המעון של Fundación Renacer בריואצ’ה הוקם בעקבות סיור לאיסוף מידע שנערך בשנת 2018 באזור הגבול עם ונצואלה וארך חודשיים, ובמהלכו זיהה הצוות מאות ילדים שנוצלו מינית. לפחות מחציתם היו פליטים ומהגרים מוונצואלה – שחלקם עשו את המסע לקולומביה עם משפחותיהם, אחרים לבדם, וחלק אף הובאו למקום לאחר שנסחרו על-ידי ארגוני פשע.

“זה היה מצב מזעזע מאוד” נזכרת מיי. “רבות מהבנות אמרו לנו שנסיבות החיים שלהן שכפו עליהן חיים ברחוב בעוני מרוד, דחפו אותן אל מצבים של ניצול מיני”.

הצוות הגיע למסקנה כי הפתרון היחיד הוא לפתוח מעון חדש באזור.

“אני זוכרת את הבוסית שלי אומרת שהקמה של מעון מחייבת מאמץ של 200 אחוז. זה סוחט בכל המובנים – גופנית, רגשית וכלכלית”, נזכרת מיי. “ואז היא שאלה, ‘מי רוצה להוביל את הפרויקט?’ והרמתי את היד שלי”.

כחמישה מיליון מאזרחי ונצואלה עזבו את ארצם בשנים האחרונות, כשהם נמלטים ממחסור במזון ובתרופות, מאינפלציה דוהרת ומחוסר ביטחון כללי. על-פי הערכות, 1.8 מיליון מהם ביקשו הגנה בקולומביה השכנה.

נכון להיום גרים כ-40 ילדים בבית רחב הידיים בן שתי הקומות, הכולל אולמות שינה ובמרכזו חצר פנימית שבה מתנשאים לגובה שני עצי מנגו. כ-80 אחוזים מדיירי הבית הן ילדות ונערות, רבות מהן מקבוצות הילידים ואיו ויוקפה (Wayúu and Yukpa), שקהילותיהן שוכנות על הגבול שבין קולומביה לוונצואלה.

סדר יום עמוס ודורשני, מלא בטיפולים פרטניים, מפגשים קבוצתיים ופעילויות חינוכיות, מעניק לילדים סדר ומבנה, אך גם מאפשר להם את המרחב והזמן הדרושים לעיבוד הטראומה שעברו. צוות המונה יותר מתריסר אנשי מקצוע, ביניהם מורות, פסיכולוגית, עובדת סוציאלית, תזונאית ועורכת דין, עומד הכן לסייע להם לבנות את חייהם מחדש, תהליך שנמשך בדרך כלל כשנה וחצי. ברגע שהם מוכנים לכך, הילדים ממשיכים בלימודיהם, ועם השנים רבים מהם פיתחו קריירות מוצלחות.

“יש לנו כל כך הרבה סיפורי הצלחה”, אמרה מיי, כשהיא קורנת. “יש לנו שפיות, מעצבים, אחיות, רופאות ורואי חשבון”.

חוסה דה לוס סנטוס, פקיד הרווחה של המכון הקולומביאני לרווחת המשפחה בלה גואחירה, המפנה ילדים שחוו פגיעה מינית בבתיהם ל-Fundación Renacer, אמר שהם יוצאים מהמעון אנשים שונים.

“כשהם יוצאים, הם לא אותם ילדים שנכנסו,” אמר. “הם עוזבים עם תחושת מטרה חדשה לחיים, מלאים שאיפות, תקווה ואהבה. זה שינוי אמיתי”.

פרס נאנסן לפליטים יוענק על-ידי סוכנות הפליטים של האו”ם בטקס וירטואלי ב-5 באוקטובר 2020.

“עבורי, הפרס מהווה הזדמנות לילדות ולילדים”, אמרה מיי והוסיפה כי היא מקווה כי הפרס יראה כיצד “אנשים ששרדו אלימות מינית יכולים לשנות את חייהם ולקחת על עצמם פרויקטים שיתרמו לחייהם, לחיי משפחותיהם ולחברה. זה אפשרי”.

“אני מרגישה גאה מאד על כך שלקחתי חלק בחייהם”, אמרה מיי. “הם הגיבורים האמיתיים של הסיפורים שלהם. הם מלמדים אותנו כל כך הרבה ומעניקים לנו השראה להמשיך בעבודה”.

פרס נאנסן לפליטים נקרא על שם החוקר והפעיל ההומניטרי הנורווגי פריטיוף נאנסן, הנציב העליון הראשון לפליטים, וחתן פרס נובל, שמונה על-ידי חבר הלאומים בשנת 1921. הפרס נועד להעלות על נס את ערכיו – התמדה ומחויבות נוכח מצוקה.

הפרס יוענק בטקס מקוון ב-5 באוקטובר.

[1] שם בדוי, מסיבות של הגנה על הדוברת.