זה זמן לחמלה, לא לניגוח הפליטים

מאמר הזה פורסם בהארץ ב04.04.20.

כבר 27 שנה שאני עובד בנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR). בשנים האלה עבדתי והתיידדתי עם אלפי פליטים באזורים שונים בעולם, ואני יכול לומר כי למרות היותם בין הפגיעים ביותר בעולם, מדובר באנשים בעלי חוסן נפשי בל ישוער. הם מביאים עמם כישורים בעלי ערך, וששים לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם בעבודה קשה. בהינתן ההזדמנות, כל אחד מהם יכול לתרום תרומה חיובית לחברה המארחת, בכל מישורי החיים — הכלכלי, החברתי והתרבותי.

לרוע המזל, לא תמיד ניתן לפליטים סיכוי כזה במדינות המקלט שאליהן הם מגיעים. הם אינם זוכים לעידוד יזום ולתמיכה מספקת כדי שיוכלו לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בהם, ונסחפים במלחמת הקיום. המציאות מלמדת, כי פעמים רבות מדי הם מתקבלים באדישות במקרה הטוב, ובחוסר סובלנות במקרה הרע.

בשנים האחרונות אנו נתקלים בצמיחתן של גישות לא סובלניות בעולם כלפי מבקשי מקלט ופליטים, עד כדי איום על רווחתם וביטחונם. אני יודע כי במדינת ישראל יש נכונות מצד ישראלים מן השורה להתייצב ולנקוט עמדה כנגד חשדות בלתי רציונליים וגישות לא סובלניות כלפי פליטים ומבקשי מקלט. למרות זאת, גם בימים אלה של מגפת הקורונה, מצב חסר תקדים ביחס למצבים שהתמודדנו עמם בעבר, אנו עדים למניפולציות, הפרזות ורטוריקה רעילה נגד מבקשי המקלט בישראל.

ראיה לכך הם הסיפורים המופצים נגד פליטים, דיווחים ומאמרי דעה שהתפרסמו בימים האחרונים, אשר הלכה למעשה קוראים לממשלה ”לנצל את המגפה“ כדי להבטיח את סילוקם ללא דיחוי של מבקשי מקלט ומהגרים חסרי מעמד בישראל. אי אפשר להשאיר בלי תגובה את ההצעה האבסורדית הזאת, שמבוססת על הטעיות כה רבות, הן ברמה המשפטית והן ברמה העובדתית.

ראשית, כל אותם פרשנים שוטחים את הצעתם באופן כוללני, הן כלפי מבקשי מקלט אשר נמלטו מארצם על רקע רדיפה, הפרת זכויות אדם או מאבק מזוין, כמו אריתריאים וסודאנים תושבי חבל דארפור, והן כלפי מהגרים חסרי מעמד, אשר ככל הנראה נותרו בישראל לאחר שפגה אשרת התייר או אשרת העבודה שניתנה להם. זאת הכללה מסולפת, הן מבחינת המשפט הבינלאומי והן מבחינת הנוהג הישראלי.

אמנת הפליטים משנת 1951, שמדינת ישראל חתומה עליה ואשר נציגיה היו ממנסחיה המרכזיים, ודיני זכויות האדם, מכירים בכך שבקשת מקלט מדיני היא זכות לכל דבר ועניין, והניסיון לממש זכות זאת אינו מהווה עבירה על החוק, גם אם האדם שזקוק להגנה נכנס למדינה ללא אשרת כניסה. בעוד שממשלות ישראל מנסות מאז 2012 לעודד עזיבה ”מרצון“ של אריתראים וסודאנים באמצעות תוכניות שונות, הן גם הכירו בסיכון הנשקף מהחזרה כפויה של אוכלוסייה זאת, וניאותו, תחת לחצים, להעניק לה סוג של הגנה מוגבלת, בדמות ”אי הרחקה זמנית“.

החיבור המטעה בין שתי הקבוצות — מבקשי מקלט ומהגרים — מסיט את תשומת הלב מההגנות המשפטיות הייחודיות להן זכאים פליטים. במקרה של המהגרים, ראוי לשקול את החזרתם למולדתם על בסיס מצב כלכלי והעדר מעמד חוקי. אולם בעבור מבקשי מקלט, הגורם המכריע הוא האם בעת חזרתו של האדם למדינת מוצאו הוא יכול לזכות בביטחון, או שעליו להתמודד עם סכנת רדיפה. ככל ששקיים חשש ממשי לרדיפה, אזי ברור כי הסכום שישולם לו בעבור חזרה לאריתריאה או לסודאן ותנאי הסבל שנכפו עליו בישראל לא יגרמו לחזרתו.

האם מבקשי המקלט האפריקאים הללו אינם אלא מהגרי עבודה ולפיכך הם יכולים לחזור הביתה בבטחה? במדינות האיחוד האירופי, יותר מ–80% ממבקשי המקלט מאריתריאה מקבלים מעמד של פליט או סוג אחר של הגנה. המצב דומה בקנדה, בה לגורם המוסמך שלפניו מובאים תיקי בקשות מקלט של אריתראים יש סמכות להעניק להם הגנה על בסיס בחינת התיק בלבד, ללא צורך בשימוע.

מבקרי המדיניות של ממשלת ישראל, המספקת הגנה זמנית למבקשי מקלט מאריתריאה וסודאן, טוענים כי הם יכולים כעת לחזור למולדתם ולחיות בכבוד עם משפחותיהם. זהו תיאור בדיוני, בהתחשב בעובדה שלא חלו שינויים בשירות החובה בצבא האריתראי, המגייס לשורותיו אנשים עד גיל 50, לתקופות זמן בלתי מוגבלות, כולל כאלה ששבים למדינה מגלות. ולאן יחזרו הדארפורים? עשרות אלפי דארפורים נמצאים כעת במחנות עקורים — אתרים אשר אינם רק בלתי בטוחים, אלא גם צפופים, ללא גישה למים ולטיפול רפואי. אלה תנאים איומים במיוחד בתקופה של מגפת הקורונה. ההתקרבות בין אריתריאה לאתיופיה ושינוי השלטון בחרטום טרם הובילו לשינויים יסודיים במציאות במדינות הללו, חרף תקוותנו שכך יהיה.

ייתכן כי ההצהרה המטעה המהותית ביותר, שעליה מבוססות ההצעות האחרונות נגד מבקשי המקלט בישראל, היא כי חוק הפיקדון (לפיו 20% משכרם של עובדים מבקשי מקלט מופרש על ידי מעסיקיהם לקופת פיקדון, הניתנת לשחרור רק עם עזיבתם את הארץ), הוא כלי יעיל ומרכזי (וכמעט היחיד) להבטחת עזיבתם של מבקשי המקלט. על פי התיעוד, חלק גדול מהסכומים שמעסיקים אלו ניכו ממשכורת העובדים מעולם לא הועברו לחשבונות הפיקדון של המדינה. יתר על כן, החזרות למדינות מוצא ולמדינה שלישית באפריקה התבצעו עוד בטרם נחקק חוק הפיקדון. אפילו לאחר חקיקת החוק חזרות אלו מהוות חלק קטן מכלל העזיבות של אוכלוסייה זו.

התוכניות של נציבות האו”ם לפליטים ושותפותיה ליישוב מחדש, הן ללא ספק הסיבה העיקרית לירידה במספרם של הפליטים בישראל. בשנת 2019 בלבד הן סייעו ל–1,571 אריתראים וסודאנים להשתקע בקנדה, בארצות הברית ובמספר מדינות באירופה. עזיבות אלו היוו 65% מכלל העזיבות באותה שנה. אילולא ביטלה ממשלת ישראל את ההסכם שחתמה באפריל 2018 עם נציבות האו”ם לפליטים יממה לאחר שנחתם, מספר זה היה היום יותר מכפול.

להשקפתנו, חוק הפיקדון מנוגד לדין הבינלאומי, ויעיל רק בהגברת הסבל, האלימות בתוך המשפחה ואילוצן של משפחות לבחור בין תשלומי שכר דירה, אוכל וביטוח בריאות לילדיהן. לא מדובר בהישג חקיקתי להתגאות בו, ובוודאי לא כ”הזדמנות“ בזמן מגפה. החזרת 300 מיליון השקלים שהוחזקו על פי חוק הפיקדון לא רק תקל על סבל וקושי מיותרים, אלא גם תשמש תוספת נחוצה של משאבים, הנדרשים לכלכלה הישראלית בתקופה זו.

מגפת הקורונה היא שעת מבחן לא רק למערכות בריאות לאומיות ולשיתופי פעולה בינלאומיים. היא גם שעת מבחן לעקרונות שלנו, לערכים ולאנושיות שלנו. זהו מבחן למידת יכולתנו לגלות סולידריות וחמלה לאנשים המודרים והפגיעים ביותר בחברה שלנו, ובכלל זה לפליטים ומבקשי מקלט. אנשים אלה עזבו את בתיהם ואת מדינותיהם מכיוון שלא היתה להם ברירה אחרת. הם היו חשופים לרדיפה פוליטית או דתית, נקלעו לסכסוך אתני או שחייהם היו נתונים בסכנה בשל מגדרם או נטייתם המינית.

אנשים נסים על נפשם והופכים לפליטים רק כאשר זכויות האדם הבסיסיות שלהם נפגעות. הגנה עליהם אינה רק ערך ליבה מהותי בחברות דמוקרטיות, אלא גם עיקרון מושרש במשפט הבינלאומי. בזמנים מאתגרים אלה כולנו, והם במיוחד, זקוקים לסולידריות וחמלה יותר מתמיד.