בתאריך 14 בדצמבר, ימלאו למשרד נציבות האו"ם לפליטים 70 שנים. עבור ארגון שהיה צריך לחדול מלהתקיים לאחר שלוש שנים, זהו יום הולדת לא בלתי נחשק שאנו לא במצב רוח לחגוג אותו.
כשהעולם המרוסק התחיל להיבנות מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה, הוטלה על נציבות האו"ם לפליטים המשימה של מציאת בתים לפליטי אירופה. המנדט שנכנס לתוקף ב -14 בדצמבר 1950 היה מוגבל בזמן ובאופן מפורש לא פוליטי, כאילו קיומו היה תזכורת לסבל הרב שנוקה במהרה לצד פינוי ההריסות.
אולם הסדר הבינלאומי המשתנה הביא עימות חדש ולפיכך פליטים רבים יותר – 200,000 הונגרים ברחו לאוסטריה לאחר שהמרד בשנת 1956 נבלם על ידי הכוחות הסובייטים. בשנה שלאחר מכן פנתה תוניסיה ללנציבות האו"ם לפליטים בבקשת סיוע, כאשר מלחמת העצמאות באלג'יריה השכנה שלחה עשרות אלפי אנשים מעבר לגבול, בחיפושם אחר מקום בטוח.
והמשימה המשיכה להתרחב. העידן הפוסט-קולוניאלי לווה במאבקי שחרור ואז במאבקי כוח, כשמיליוני אזרחים נקלעו להתקוממות. משנה לשנה, יבשת אחר יבשת, נקראה נציבות האו"ם לפליטים לסייע למספר ההולך וגדל של אנשים שנאלצים לברוח, ממרכז אמריקה לאפריקה שמדרום לסהרה, לויאטנם ולקמבודיה.
בשנה שעברה צויינו ארבעה עשורים של עקירה מאפגניסטן. בשנה הבאה יחלוף עשור לפרוץ הסכסוך המתמשך בסוריה. וכן הלאה – סדרה של ימי שנה לא רצויים, סכסוכים חדשים שמתעוררים או צצים-מחדש, אפילו כשההשפעות של הסכסוכים הישנים טרם דעכו. במהלך שבעת העשורים האחרונים, עולם שנשבע לצאת לעידן של שלום הוכיח טוב מאוד את בחירתו בקרבות, מבלי יכולת מספקת לפתור אותם.
כתוצאה מכך, נציבות האו"ם לפליטים נקראה פעם אחר פעם לעשות כל שביכולתה כדי להגן על אנשים פגיעים שנעקרו מבתיהם. זה לעתים קרובות היה כרוך בפשרה. בדרך כלל איננו "בחדר" כאשר גורלות של עמים ואנשים מוכרעים. אבל אנחנו בהחלט בשטח, מסייעים לאנשים שנאלצים לברוח כאשר סכסוכים אלה נותרים בלתי פתורים. האופי הלא-פוליטי שלנו כתוב בחוקה, אולם מכיוון שיש לנו נוכחות במשברים רבים ואנו מגיבים למצבי חירום רבים, עבודנו כרוכה לעתים קרובות בדיפלומטיה מורכבת, בהחלטות קשות ובבחירות בלתי אפשריות כאשר אנו מנסים להגיע למספרי שיא הולכים וגדלים של אנשים פגיעים, עם משאבים שפשוט לא עומדים בקצב גידול הצרכים.
עמיתי נציבות האו"ם לפליטים בעבר ובהווה מתגאים מאוד בשינויים שעשו, בחיים עליהם הגנו, שינו ואף הצילו. הם מתגאים ביכולתם להתמודד עם אתגרים חדשים, דוגמת ההשפעה של שינויי האקלים או האתגר האחרון בדמות מגיפת נגיף הקורונה – גורמים המגדילים את הבעיות המשמעותיות שכבר קיימות כתוצאה מעקירה.
יחד עם זאת, הם מאחלים שלא יצטרכו לעשות זאת. אם הצדדים הלוחמים יסכימו על הפסקת אש, אם עקורים יוכלו לחזור הביתה בשלום, אם ממשלות יהיו שותפות באחריות ליישוב מחדש, אם המדינות ישמרו על מחויבויותיהן על פי הדין הבינלאומי בנוגע למקלט מדיני ועקרון אי-ההחזרה – לא לשלוח את אלה שנמלטו מאיומים ממשיים לחייהם חזרה למקום ממנו הגיעו – אז לנו בנציבות האו"ם לפליטים יהיו הרבה פחות דאגות.
וכן, קראנו שוב ושוב לקידום כל האמור לעיל.
בשנת 1994 הייתי חלק מצוות תגובת החירום של נציבות האו"ם לפליטים במה שהיה אז זאיר, כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בארבעה ימים, מיליון איש חצו את הגבול מרואנדה כדי להימלט מהטבח, רק כדי להיכנס לאזור בו התפרצה מחלת הכולרה שהרגה עשרות אלפים. עמיתים שלי שהתחייבו להגן על אנשים חפרו במקום זאת קברים. אתה יכול לחשוב על החיים שהצלת, על הרגע בהמשך לאירועים שהתרחשו שבו ייאושו של פליט הפך לתקווה בגלל מאמצייך. אבל אתה אף פעם לא מפסיק לחשוב על החיים שלא הצלחת להציל.
לפני כמעט שנה, המספר הכולל של פליטים, עקורים פנימיים, מבקשי מקלט וחסרי מדינה הגיע ל -1% מאוכלוסיית העולם. אני תוהה איזה אחוז ייחשב בעינינו כבלתי מקובל – 2%, 5% או יותר? כמה אנשים יהיו חייבים לסבול מאובדן ומהשפלה בשל עקירה, בטרם מנהיגים פוליטיים יפעלו לפתור את הסיבות למנוסתם?
אז במלאת 70 שנה לנציבות האו"ם לפליטים, האתגר שלי לקהילה הבינלאומית הוא זה: השאירו אותי מחוסר עבודה. הגדירו את המטרה שלכם לבנות עולם בו אין באמת צורך בסוכנות פליטים של האו"ם מכיוון שאיש אינו נאלץ לברוח. אל תבינו אותי לא נכון: כפי שהדברים נראים, עבודתנו הנה חיונית – אולם הפרדוקס הוא שאנחנו לא צריכים להתקיים. אם נמצא את עצמנו עדים לימי הולדת רבים נוספים, המסקנה היחידה תהיה שהקהילה הבינלאומית נכשלה.
אך אילו הגורמים המניעים עקירה המונית נפתרו ולו רק בחצי תריסר מדינות, מיליוני פליטים יוכלו לחזור לבתיהם, וכך גם מיליוני עקורים פנימיים נוספים. זו תהיה התחלה טובה מאוד – וזה יהיה משהו שכולנו באמת נוכל לחגוג.
Share on Facebook Share on Twitter